האם פגרת בתי המשפט מאריכה את תקופת ההתיישנות? 

במשפט שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, חויבה חברת הביטוח מגדל לפצות נפגעת בתאונת דרכים.

אלא שלגבי הפיצוי עבור אובדן תמיכה בעתיד, נקבע בפסק הדין, כי זה יוקפא בנאמנות אצל בא כוחה של הנפגעת, עו"ד שניאור זלמן פונדמינסקי.

ההקפאה נועדה לשמר את הפיצוי, עד להכרעת המוסד לביטוח לאומי בתביעה מחודשת לגמלה שעל הנפגעת להגיש עקב החמרה שחלה במצבה בעקבות התאונה. היה ותידחה התביעה על ידי המוסד, ישולם הסכום המוקפא לנפגעת.

עוד נקבע בפסק הדין כי על התביעה למל"ל להיות מוגשת בתוך תשעים ימים. אם לא כן יוחזר הסכום למגדל.

תשעים הימים חלפו. חלפו גם עוד שבע שנים וארבעה ימים. במהלך תקופה זו, פנתה מגדל לנאמן וביקשה לדעת מה עלה בגורל התביעה למל"ל.

משלא עלה בידי מגדל לקבל תשובה, היא הגישה תביעה נגד הנאמן להשבת הסכום המוקפא.

בית המשפט המחוזי (השופט ד"ר עוני חבש) דחה את תביעתה של מגדל מחמת התיישנות.

מגדל ערערה על התוצאה לבית המשפט העליון.

עילת התביעה של מגדל, קובע השופט אדמונד לוי, נולדה כאשר חלפו תשעים יום לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. ממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות והוא מסתיים שבע שנים לאחר מכן. לכאורה התביעה התיישנה.

אלא שסיום תקופת ההתיישנות במקרה זה, נפל בתוך פגרת בית המשפט.

סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע כי "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".

אין ספק כי פגרת בית המשפט היא "פגרה על פי חיקוק".

אכן, סעיף 10(ג) מדבר על "ימי תקופה". ואומנם באחד המקרים שנדונו בבית המשפט העליון (ע"א 5813/96 עומר דיאב נ' עיריית תמרה ואח', פ"ד נא(1) 241), העיר השופט מישאל חשין כי יתכן שסעיף 10(ג) לחוק אינו חל על תקופה שנקבעה בשבועות, בחודשים או בשנים. לדעתו, אמות מידה גדולות אלה, ימי המנוחה יכולים שייבלעו בהן, בין אם הם באים באמצעה של תקופה בין אם הם באים בסופה.

דעתו של השופט לוי שונה. הוא סבור כי תכליתו והגיונו של סעיף 10(ג) היא להסדיר את מנין ימי המנוחה, הפגרה והשבתון.

הסעיף מבחין בין מצב בו ימים אלה חלים באמצע התקופה, שאז הם יבואו במניין, לבין מצב בו ימים אלה הם הימים האחרונים בתקופה. במקרה אחרון זה הם לא יבואו במניין.

לדעת השופט, השימוש בביטוי "מנין ימי תקופה" אין בו כדי לשלול את תחולתה של ההוראה על תקופה הקצובה בשבועות, חודשים או שנים.

דמה בנפשך, מבהיר השופט, החלטה שיפוטית שקצבה תקופה בת 60 יום להגשת מסמכים, מול החלטה זהה, שההבדל היחיד בינה לקודמתה הוא, שהפעם כונו אותם 60 ימים במונח "חודשיים".

לדעת השופט, לא סביר כי לשתי החלטות זהות, אשר רק נוסחו באופן שונה, תיוחס משמעות שונה בדין.

מכאן הוא פוסק, ההוראה חלה לא רק על תקופה הקצובה בימים. היא חלה על כל תקופה, גם זו הקצובה בשנים, כמו תקופת ההתיישנות.

מאחר ובמקרה זה, ימיה האחרונים של תקופת ההתיישנות חלים בפגרה, נדחה סופה ליום החול הראשון שלאחר הפגרה.

מכאן שתביעתה של מגדל לא התיישנה.

לתוצאה זו הצטרפו בהסכמה השופטים טובה שטרסברג כהן ויצחק אנגלרד.

האחרון אף הוסיף, כי גם על פי דיני הנאמנות התוצאה המתחייבת היא כי התביעה לא התיישנה.

הלכה פסוקה היא, כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות (ע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד נ(4) 520).

במקרה זה, לא התברר מה עלה בגורל הכספים שהוחזקו בנאמנות אצל בא כוח הנפגע. גם לא התברר אם הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי ואם כן, מה עלה בגורלה. עורך דין לא כפר בעובדת היותו נאמן.

מכאן, שבכל מקרה, תביעתה של מגדל, שמעמדה הוא של נהנה על פי הנאמנות שקבע בית המשפט המחוזי, לא התיישנה.
מסמך 271